-
ראה דף עסק
נושאים: 93
תגובות: 5

איתא בשבת (כג:) – על פי גירסת הגר"א ז"ל – אמר רבא דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן, דדחיל רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן, דמוקיר רבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן. ויתבאר על פי דברים קילורין לעינים של רבינו הקדוש מהר"ל מפראג ז"ל בס' נתיבות עולם (נתיב התורה פי"א) וזל"ק "ובפרק שלישי דמכות (כב:) אמר רבא כמה טיפשאי שאר אינשי דמקמי ספר תורה קיימי, ולא קיימי קמיה גברא רבא, שהרי התורה אמרה (תצא כ"ה ג') ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרי להו חדא. בא להודיע על מעלת החכם, שלא יאמר האדם כי בעל תורה הוא כמו שאר אדם, ואין שם תורה נקרא עליו רק אדם שיודע תורה, ודבר זה אינו, רק כי התלמיד חכם כמו עצם התורה, ויש לו דמיון גמור אל התורה. ובודאי דבר זה הוא הטעם שאמרה התורה לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך, כי החכמים הם עצם התורה ג"כ, וכמו שגזר הקב"ה ונתן התורה לישראל כך נתן החכמים, והם ג"כ עצם התורה, כי לא דבר רק הוא דבריהם. ובפרק חלק (סנהדרין צט:) המבזה תלמיד חכם הוי מגלה פנים בתורה, כי התלמיד חכם הוא עצם התורה, שאל"כ לא היה בידם כח למעט מן ארבעים מכות, אפילו יש בידם דרש מכל מקום אם לא היו החכמים עצם התורה אין ראוי לפחות דבר מן התורה על ידי החכמים שדרשו או קבלו כך, כי הם פוחתים מן התורה, כי בתורה כתיב בפירוש ארבעים יכנו, אלא שגם החכמים עצם התורה, והתורה יש בה כח לפרש התורה. ולכך אמר כמה טפשאי דקיימי קמיה ספר תורה ולא קיימי קמיה גברא רבא, כי גם הם עצם התורה" עכל"ק.

ועל פי זה יתבאר הא דמבואר בשבת (כא.) בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותן ומהן היו עושין פתילות למקדש. ולכאורה יפלא, דגבי שמן למאור דקדקה תורה להכינו בתכלית ההידור והדקדוק, שמן זית זך, כתית למאור ולא כתית למנחות, וכמבואר במנחות (פו.) עיי"ש, ולמה יגרעו הפתילות שלא הוצרכו להכנה מיוחדת למנורה אלא שלקחו בגדי כהונה שבלו ויצאו מתשמישן הראשון, ואף כי אין עניות במקום עשירות (שבת קב:), הלא דבר הוא. ולדברי המהר"ל ז"ל אתי שפיר, שהרי למאי שנתבאר מדבריו דתלמידי חכמים הם עצם התורה והם חלק מהתורה ממש, נמצא דאין אדם יכול לזכות לתורה אלא אם כן שלם הוא בהנחלת כבוד לחכמי התורה, שאם אינו מכיר בכך שחכם התורה ראוי לכבדו כתורה ממש, הרי זה מוכיח שעדיין לא הכיר שתלמידי חכמים הם חלק מעצם התורה, וא"כ איך יזכה בתורה כשאינו יודע מהי תורה, ואיך אדם זוכה בדבר שלא בא לעולמו.

וזהו רמז הפתילות שבאו מבלאי בגדי כהונה, דהנה המנורה רומזת לתורה וכמו שכתב רש"י מועד קטן (כה.) דתורה קרויה נר שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, וכן בשבת (כג:). והנה בבגדי כהונה כתיב (תצוה כ"ח ב') "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת", נמצא דבגדי כהונה באו משום כבוד חכמי התורה וכבוד עבדי ה'. וכן איתא במגילה (יב.) על הכתוב (אסתר א' ד') בהראותו את עושר כבוד מלכותו מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת. ועל זה רמזה תורה שאין ראוי לעשות נרות למנורה, הרומזת על תורה, אלא מבלאי בגדי כהונה, דהיינו בגדי כהונה שכבר נעשה בהם מצוותן וכבר שימשו כדי צרכן, כלומר, שכבר יצאו בהן חובת כבוד התורה בתכלית השלימות עד שהם בבחינת בלאי בגדי כהונה, ואז דוקא ראוי לעשות מהם פתילות שיאירו את נרות המנורה, כי רק אחרי שיצא ידי חובת כבוד לומדי התורה בתכלית, אז אפשר לזכות לתורה גופה המרומזת במנורה.

וזה הענין דכיון שהוא רחים ודחיל ומוקיר רבנן, הרי מוכח שהוא משיג ומבין שרבנן לומדי התורה הן הן גופי תורה, ותלמידי חכמים הם עצם התורה וכדברי מהר"ל ז"ל, ואשר על כן ראוי לכבדן כתורה גופה, ומשום כך זוכה אף הוא להתעצם בעצם התורה והוו ליה בנין או חתנוותא או איהו גופיה צורבא מרבנן, שהם עצם מעצמו.

ואגב יש לבאר דברי חכמינו ז"ל בזה, שמנו את מעלות כבוד התורה והתחילו מהמעלה העליונה שהוא רחים רבנן (שאהבת תלמיד חכם היא גדולה מיראת או כיבוד תלמיד חכם), ועל ידי זה זוכה לבנין רבנן, והשניה פחותה ממנו דדחיל רבנן וזוכה לחתנוותא רבנן, והשלישית דמוקיר רבנן הוא גופיה צורבא מרבנן. ולכאורה זה האחרון, שאינו אלא מוקיר רבנן זוכה להמעלה העליונה ביותר דאיהו גופיה הוי צורבא דרבנן, ואילו הראשון שהוא רחים רבנן שהיא הדרגה העליונה אינו זוכה אלא לבנין רבנן, ויפלא (ועיין מהרש"א שם). אך יתבאר על פי דברי מרן אדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זצוקללה"ה זי"ע, שאמר לבאר מה שמוני המצוות למדו מצות תלמוד תורה מקרא (ואתחנן ו' ז') "ושננתם לבניך" – עיין ס' החינוך (מצוה תי"ט) ורמב"ם (ריש הלכות תלמוד תורה) – לרמז כי אין אדם יוצא ידי תלמוד תורה לעצמו אלא אם כן לומד עם בנו ומנחיל את התורה לבניו, כי זהו יסוד התורה לצוות לבניו אחריו. נמצא שמה שבניו הוי צורבא מרבנן הוא השכר הגדול ביותר וזוכה בו מאן דרחים רבנן שהיא המדרגה העליונה בכבוד התורה, והוי יותר מאיהו גופיה צורבא מרבנן.

גם יש לפרש על פי מה דאיתא במכות (י.) ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמר מי אוהב בהמון לו תבואה. ופירש"י האוהב תלמיד חכם לו תבואה, התורה מחזרת עליו ועל זרעו כדאמרינן בעלמא (שבת כג:) האי מאן דרחים רבנן הויין ליה בנין רבנן עכ"ד. יש לדקדק בלשון רש"י ז"ל שכתב "התורה מחזרת עליו ועל זרעו", הלא בגמרא אמרו רק דהויין ליה בנין רבנן, וא"כ התורה מחזרת רק על זרעו ומאי "עליו" דקאמר.

אולם כאן גילה רש"י ז"ל נקודה נפלאה בפירוש דברי הש"ס שאמרו דרחים רבנן הוי ליה בנין רבנן, דמוקיר רבנן הוי ליה חתנוותא רבנן, דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן. ולכאורה יפלא, דהרי המנויין כאן הם בסדר של פוחת והולך, דמאן דרחים רבנן שהיא המעלה העליונה זוכה לשכר דהוי ליה בנין רבנן, ופירש"י הואיל ואהבתו עליהם כאב על בן. ודמוקיר רבנן זוכה לשכר פחות מזה דרק חתנוותא הוי רבנן שאין אהבתו אליהם כאב על בן ממש, ודדחיל רבנן הוא זוכה לשכר דהוא גופיה הוי צורבא מרבנן, וקשה דמה דהוא גופיה הוי צורבא מרבנן הוא שכר יותר גדול ממה שבנו הוא תלמיד חכם כיון דאדם קרוב אצל עצמו יותר מאצל בנו, ואם כן בדחיל רבנן שהיא המעלה הפחותה משלשתן אמאי זוכה לשכר גדול יותר. וכדי ליישב את זה כתב רש"י ז"ל דמאן דרחים רבנן "התורה מחזרת עליו ועל זרעו",  ורצונו, דכוונת הש"ס הוא, דמאן דרחים רבנן ודאי שמקבל גם כן שכר דהוא גופיה הוי צורבא מרבנן, אלא שנוסף לזה מקבל שכר דהוי ליה בנין רבנן, ואילו האי דדחיל מרבנן שכרו רק דאיהו גופיה הוי צורבא מרבנן ולא בניו, אבל מאן דרחים רבנן כל שכן דהוי איהו גופיה צורבא מרבנן ונוסף לזה גם בניו הויין רבנן. וזה שדקדק רש"י דמאן דרחים רבנן "התורה מחזרת עליו – דאיהו גופיה הוי צורבא מרבנן – ועל זרעו", שגם בניו הויין רבנן. 

 

הוסף תגובה
כמה זה 2 ועוד 1?
ראה 0 תגובות