סיפורי שואה >> מסירות נפש למצוות
נושאים:
תגובות:

מתיקות טעמו של קידוש-השם

מחנה עבודה, בשנות הזעם

   קומץ בחורי הישיבה נצמדו יחדיו לחיים ולמוות ממש. אני נמשכתי אליהם, נאחזתי בהם כבחגורת-הצלה אחרונה, שלא להידרדר לתוך התהום הפעורה של היאוש המוחלט.

    בערב יום-הכיפורים הודיעו בחורי הישיבה כי בחצות-הליל תיערך תפילת "כל נדרי" בחשאי, באחד ה"בלוקים", ואלי הוסיפו בנימה של תחנונים: "אולי היית אתה מצליח למצוא טלית  לש"ץ, כי איך זה תיתכן תפילת "כל נדרי" בלי טלית, לכל הפחות בשביל הש"ץ!" כרופא הסתובבתי מתוך חופש תנועה מסויים על פני המחנה. להט עצור זה של התכונה הנפשית לתפילת יום-הכיפורים, שהדביק את המחנה כולו, הלהיב אותי לעשות מעשה נועז ומסוכן. התגנבתי פנימה לתוך המחסן של החפצים המופקעים שבפיקוח אנשי ס.ס. כדי להוציא משם טלית לתפילה, ובהזדמנות זו, סחבתי גם סידורי-תפילה אחדים, אשר גם עליהם שמרו אנשי ס.ס. במחסניהם.

    טלית זו שבה התעטף הש"ץ, זה ה"נובארדוקאי" מבין בחורי הישיבה, הוסיפה לרוממות התפילה. מתוך סידורי התפילה שהמצאתי הועתקו פסוקים קצרים של התפילות על פיתקאות מיוחדות. אנשי המחנה קינאו בעזותי ובחורי הישיבה התגאו בי ממש. לא ראיתי עצמי כגיבור, כי כל מעשה הגניבה נמשך בסך-הכל רגעים ספורים, ואיזה איש לא יעמוד בנסיון של רגע! ברם, החרדה החלה למחרת יום-הכיפורים. נתעוררה הבעיה: מה לעשות בטלית! להחזירה למחסן באין-רואים או להחביאה בתוכנו? ואם להחביאה - כיצד ואיפה? ואני נטלתי זאת על עצמי.

    מאז יום-הכיפורים שמרתי על הטלית כעל קודש-הקדשים בכל נדודי ממחנה למחנה. עברנו פעם דרך יער והיתה לי הזדמנות להשליך את הטלית ולהחביאה בתוך הסבך, ולא עשיתי זאת, כי הרגשתי שחפץ זה מוסיף ערך לחיי העלובים, וכיצד אשליך את ערך חיי מנגד?!  הסוף היה, כי נתפסתי בקלקלתי. תוך חיפוש קפדני נמצאה אצלי הטלית, וראש המחנה - התליין הראשי, היכה אותי בטירוף סאדיסטי: "מנין זה לך? דווקא לך? ואני ספגתי  את המכות והגידופים, מבלי שאשמיע הגה מפי. אז היה נדמה לי, כי טועם אני את הדבר הנשגב הזה, אשר סוד טעמו טמון עמוק בנפשו של כל אדם מישראל, טעמתי ממתיקות טעמו של קידוש-השם...

גם הקור לא יכול לכיסופי המצווה

מחנה-עבודה סלאטפינא, בימי הזעם

    רכבות המשא יצאו לדרך בשלוש לפנות-בוקר, הקור האיום הקפיא עצמות, עבדנו בביצורים עבור צבא-הרשע, נסענו ברכבות, לעיתים כשעתיים, עד שהגענו לראש ההר, בעלות השחר פשטתי את כותנתי מעל ידי, והנחתי טלית ותפילין ברכבת, זו היתה מסירות-נפש... כי כמעט גווענו  בקור, בשלג ובכפור העז.

 

    כאשר מקום העבודה היה קרוב יותר למחנה, ולא הוצרכנו להשכים קום לנסיעה ברכבת, נהגנו להתפלל לאחר עמוד-השחר, לפני זמן הקימה במחנה, האחרים קראו לנו "אוכלי כשר" מפני שלא אכלנו במטבח הטרף שלהם...

"טלית-קטן" לנשמה גדולה

פלאשוב, קראקוב תש"ג

    התליין הנאצי במחנה פלאשוב התמלא חימה: "חוצפה יהודית," אולם, בקשתו של האדמו"ר מזאלושיץ-קראקוב, רבי שם קלינגברג, הוסיפה להדהד באויר, אפילו ה"קאפו" היהודי, משרת הרוצחים הגרמנים, לא יכול לעמוד בפני בקשת הרבי, גם הוא ביקש: "אדוני הקצין, אבקש למלא את הבקשה", התליין התרתח עוד יותר, בראותו יהודים זקופי-קומה, שאינם נבהלים מהמוות... "בלום פיך" - צווח הרוצח, אולם ראה איזה פלא, בן-רגע שינה טעמו והפטיר: "טוב", וה"קאפו" חש למלא את בקשת הצדיק: "תנו לי את הטלית-קטן שלי לשם אמירת הוידוי", זוהי משאלתי האחרונה...".

    בשלווה ובשקט לבש האדמו"ר את ה"טלית-קטן", כיסה את עיניו, ובקול בוקע-שחקים, שהידהד למרחקים, אמר: "יהי רצון שאזכה להיות כפרתם של כל היהודים".

    הרבי לא רצה כנראה, להפסיק את דבקותו ושאל בשקט: "נו"... כאילו היה תמה: "למה הם מחכים?"..., אולם הסוף לא איחר לבוא, כעבור שניה נשמע הד היריות...

    שפתותיו מלמלו בלי-הרף "וידוי" ותפילות אחרונות, כאילו הכין עצמו לקראת תפילה של חג... האנשים בטוחים היו, שהרבי מזאלושיץ כבר הפליג לו לעולמות עליונים, ורק גופו עודנו עומד במקומו.

"אשרינו מה טוב חלקנו"

אי-שם, בנתיב-המוות, תש"ג

    הרב שרגא שפירא, ר"מ בישיבת "עץ חיים" ליד אנטוורפן, כתב בתוך איגרתו האחרונה:  "כל אדם צריך להתלמד איך לעבוד את ה' במצב כזה. אשרינו מה טוב חלקנו, ומהו אשרינו? אם נמצאת אומה כזו שבכל מקום שהיא הולכת, ובכל מצב שנמצאת, יכולה לקחת איתה כל רכושה: התורה והמצווה, וגם הקב"ה הולך עימהם, זהו אשרינו, ואם-כן, מה לאדם  לדאוג. אנוכי בשמחה רבה ב"ה, ואני מבקש מכם שתהיו בשמחה, ולא תדאגו עבורי מאומה..."

    "כמה גדולים וצדיקים, שמעצמם לקחו עליהם גלות, ואנכי שנזדמן לי הדבר אבעט בזה? חלילה וחלילה, לכן בבקשה להיות במנוחה גדולה עבורי, בע"ה כשנפגש בשמחה בארצינו הקדושה, נשמח יחדיו...".

    "בבקשה לשלוח לי את הטלית והתפילין, סידור וגם גמרא קטנה, אין חילוק איזה מסכת..."

מזמן הנני מוכן לכך...

ולודאבה, פולין, סיון תש"ב

   אחרי כמה שעות של התייעצות, נמסר מפה לאוזן: "האדמו"ר מראדזין הרב שמואל שלמה ליינר, מצווה על היהודים ללכת ליערות, לפרטיזנים, להתנגד ולא להושיט את הצוואר לשחיטה".

    בסיום תענית שהכריז הרבי, פרצו דליקות במחנות, הוצתו בתים ברחובות, ועל משמרות  הגרמנים הומטרו יריות... מאות יהודים הצליחו להציל את נפשם ולברוח ליערות,.. אבל הגרמנים פגעו בבורחים ועשרות נפלו...

    הרבי תיכנן תוכנית חדשה להתפרצות ולבריחה, אך מישהו הלשין, שהאדמו"ר מראדזין מרד וקורא להצטרף לפרטיזנים, אנשי ה"גיסטאפו" הקיפו את רחובות היהודים, וחיפשו את ה"רבי המורד", המרצחים איימו: נוציא להורג את כל יהודי העיירה, אם עד הערב לא תמסרו לנו את הרבי מראדזין...

    ר' יהושע וולף, גבאי הרבי, התעטף בטלית וציצית תכלת, שם פעמיו למיפקדת ה"גיסטאפו" ומסר עצמו לידיהם, בהכריזו: "הנני, אני הרבי מראדזין!" הוא נורה למוות לקול צהלת המון פרוע. אחר-כך, כאשר אנשי ה"גיסטאפו" נוכחו לדעת, שהוליכום שולל, חזרו והציגו את האולטימטום: אם הרבי לא יימסר להם תוך שעתיים יוציאו להורג את כל יהודי העיירה.

 

    הרבי טבל במקווה, התלבש ב"קיטל", התעטף בטלית עם חוטי התכלת של אבותיו, והלך למסור עצמו בידי הטמאים. "מזמן הנני מוכן לכך..." הכריז כאשר נודע לו שמבקשים את נפשו, ואכן אחרי ימים של עינויים הועלה לגרדום, ובקריאת "שמע ישראל" הוציא את נשמתו על קידוש-השם בקדושה ובטהרה...

לא אסע! אנה מפניך אברח?!

לודז', פולין, בתחילת ימי הזעם

    אין חייבים לקדש את השם דווקא ברובים, יקדש כל אחד את השם לפי יכולתו, אל נשפיל את עצמנו בפני הגויים! אל נמלא את פקודותיהם, שמובילות אותנו למוות!" - גילה את דעתו הרב נחמיה אלתר בנו של בעל ה"שפת אמת" זיע"א, בישיבת רבנים שהתקיימה בעירו לודז', בה כיהן בתפקיד מורה-הוראה.

    יהודים רצו לברוח מלודז' לוורשא, בהאמינם ששם יוטב להם, כשניסו לשכנע את רבי נחמיה אלתר לברוח יחד עימם, אמר להם: "אני נשאר כאן עם קהל עדת-ישראל, אב אחד לכולנו..."

    משהמשיכו להפציר בו, בטענה שבני משפחתו נתרכזו שם, השיב: "לא אסע! אנה מפניך אברח".

    "מה פירוש הדברים, שבוורשא יהיה יותר טוב בשבילי? ומה יהיה על שאר היהודים, אם ימי הטובים קשורים לעדת לודז', אף בימי צער אשאר כאן, איני דורש מהיהודים שלא לנסוע, כל הרוצה הרשות בידו, אני לא אסע!.

   כשעמד להישלח ל"כיוון בלתי-ידוע", התעטף ר' נחמיה בבגדי-שבת, לקח את הטלית והתפילין ואת הספר "שפת אמת", וכך התייצב במקום ה"משלוח". כשהחלו לדחוף את המגורשים לקרונות-הרכבת, זימר בהתלהבות ובדביקות: "נשמת כל חי תברך את שמך"...

    איש ה-ס.ס. הסתכל בו ודחפו לקרון באומרו: "זה ודאי מנהיג יהודי. יסע עימהם לשם, גם שם צריכים מנהיגים יהודים". ר' נחמיה התנועע ונפל, המרצח הגרמני בעט בו בחמת-רצח, והוא לא קם, ליבו פקע, נשמתו עלתה לישיבה-של-מעלה וזכה להיות מובא ל"קבר-ישראל".                                             

הסתיר על גופו את האוצרות האמיתיים...

סאבסלו, הונגריה, ניסן תש"ד

    עשירי הקהילה היהודית רוכזו יחדיו, ועונו באופן הקשה ביותר, בנסיון לסחוט מפיהם "ידיעות" על מקומם           של אוצרות היהודים, מקומות המחבוא בהם הסתירו, כביכול את חפצי-הערך שלהם...

    גם שמו של הרב אהרן רוזנפלד, נשתרבב על-ידי             הצוררים הגרמנים בתוך קבוצת ה"עשירים" עקב טעות בשם משפחתו... והוא סבל הכל ולא הסגיר את "אוצרותיו" האמיתיים: התפילין והטלית, שהסתיר על גופו.

    התפילין של "ראש" הוצנעו במקום אחד, והתפילין של "יד" במקום אחר, את הטלית כרך תחת מכנסיו בכל תקופת המלחמה לא עבר עליו יום אחד בלא שיניח טלית ותפילין, בהשליכו את נפשו מנגד לעשות רצון קונו, גם בעת שהזהירו, כי כל יהודי שיימצא אצלו אחד מהדברים שבקדושה אחת דתו - לשלם בחייו.

מצעד-המוות בטלית ובתפילין תוך "וידוי" ואמירת תהילים

קובנא, ליטא, תש"א

    מתפללי בית-המדרש הישן של קובנא המשיכו לעמוד על מקומם, אף אחד מהם לא בכה, רבים החלו באמירת "וידוי", אך איש לא התחנן על נפשו בפני המרצחים, באומץ-לב הישירו היהודים מבט לעבר עיניהם הרצחניות של הנאצים, בעוד הרשעים מנחיתים על גופם מכות-רצח. אחר-כך הובלו היהודים בחוצות-העיר, במצעד-מוות, אשר התנהל בשקט ובשלווה, בהיותם עטופים בטליתות ועטורים בתפילין...

    בהגיעם אל שפת האגם נצטוו לחפור בורות, איש לא הישלה את עצמו ביחס לגורלו, אך גם ברגעים האחרונים לא נשברו, אספסוף אנטישמים ליטאיים התגודד מסביב והחל להתגרות ביהודים, שהמשיכו את תפילותיהם בכוונה עצומה ובהתלהבות קודש, כשהם עטופים טליתות ובראשיהם מתנוססים תפילין של-ראש, חפרו את הבורות תוך המשך אמירת ה"וידוי"...

    כאשר ירו בהם הנאצים, והם כרעו ונפלו לבורות-המוות, נשמע בחלל האוויר ניגון של אמירת תהילים אותו ניגון מלבב ונרגש של יהודי ליטא, המיוחד לאמירת תהילים של נעים זמירות ישראל...

    בעת השיחרור, בשלהי שנת תש"ד, כשנפתחו קברי-האחים לשם הבאת הקדושים לקבר-ישראל, מצאו חלק מהם כשהם עדיין עטופים בשארית טליתותיהם, כך סיפר  הגה"ח רבי אפרים אושרי זצ"ל.

"חגיגת" בר-מצוה במצב מיוחד במינו

מחנה-דכאו, גרמניה, תש"ד

    ביום הבר-מצוה של אחד הנערים פנה אליו אביו ואמר: "היום הייתי אמור להניח לך תפילין, לדאבוני נבצר ממני הדבר, הרשעים הארורים החרימו ממני כל  מה שנדף ממנו ריח של יהדות. בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, לכן התאמצתי להסתיר עבורך בתוך נעלי טלית-קטן, אשר ישמש כתחליף למצות תפילין", בתנועת יד זריזה שלף אביו את הציצית והלבישה על גוף הנער.

    לרוע מזלו, הבחין בו אחד מאנשי הס.ס. שזינק אליו בחמת רצח, אביו הספיק עוד להחביא את הטלית, "מה זה היה" הרעים עליו הגרמני בקולו המאיים – "הבא לי מהר את מה שהסתרת, ואם לא מרה תהיה אחריתך!".

    האב ניסה בשארית כוחותיו להכחיש ולהתנגד, תוך כדי הויכוח אירע הנס, בנו הבכור שראה את מצוקתו הגיח מאחור, והנחית מהלומה אדירה על עורפו של הגרמני שנפל חסר אונים ומטושטש. כולם ניצלו את המצב ונמלטו מהמקום, כעבור מספר דקות קם הגרמני, ועזב את המקום במהירות כדי שלא יתגלה קלונו ברבים. זאת עדותו של הרה"ח ר' יוסף אליהו הכהן זלפריינד ז"ל  מפתח תקוה

"והטלית יפרוש כנפיו עליהם"

מחנה דורנהאו, גרמניה, חורף תש"ה

    שהינו בצריף בו שכן בעבר מפעל לייצור שטיחים, והנה באחד הימים מצאתי בשטח המפעל חבילת צמר רחלים ששימש לאריגת שטיחים. מחשבתי הראשונה היתה לנצל זאת לטווית ציצית.

    במאמץ רב הצלחתי לטוות את החוטים ולשזרם לשם מצוות ציצית כמתחייב מן ההלכה, ידעתי שאבי ישמח מאוד כמוצא שלל רב באם יוכל לקיים מצות ציצית במחנה זה, ביקשתי ממנו את המגבת שהיתה לו, וממנה עשיתי בגד של "ארבע כנפות", במסתרים קשרתי את חוטי הציצית עם כל הכוונות, והנה בידי טלית קטן לתפארת...

    לא ארך זמן רב, עד אשר עבר הקול במחנה כי הנה יש כאן בנמצא טלית-קטן, כאלף איש!, היו משכימים קום בעוד לילה כדי לזכות ולו לרגע קט, ללבוש את הטלית-קטן, ולברך על הציצית עוד בטרם עריכת ה"אפל". כך סיפר בעדותו  הרה"ח ר' יעקב לוי בני-ברק.

תשובה "שמיימית" לפשר ה"מלבוש האלוקי"

בירקנאו, אושוויץ, פולין, תש"ד

    הרב צבי הירש מייזליש, כרבים מיהודי המחנה, הגיע עם רבבות מאחיו לאושוויץ, מטלית יקרה שהצליח להבריח, התקין לו "טלית קטן", אותה הקפיד ללבוש מתחת לבגדי האסירים. פעם שאל אותו ראש השומרים בכעס לפשר הבגד שעל גופו, הרב ענה לו כי זהו "מלבוש אלוקי", על מענה זה זכה בחבטות קשות ואיבד את הכרתו, לאחר שהתעורר, מצא עצמו בתוך צינוק, גם שם לא הניח לו ראש השומרים, ודרש ממנו הסבר הולם לאמונת היהודים באלוקים בשעה שהוא אינו מצילם מידי הגרמנים, באם לא תשכנע אותי תמות במקום" איים הגרמני על הרב.

   "אמשול לך משל" ענה הרב מייזליש, פעם נקלע סנדלר לחדר ניתוח וראה מנתח פותח בטנו של חולה וחותך בה על ימין ועל שמאל, תמה הסנדלר ושאל את הרופא, מדוע הוא מענה את החולה האומלל, "הרי רק אם תשתבש דעתי אקח זוג נעליים טובות ושלמות ואחתוך אותן, כדי להשתמש בהן לתיקון סוליה קרועה..." כך אמר הסנדלר. לעג לו הרופא ואמר: "אתה סנדלר, ואומנותך היא תיקון נעליים בדרך פשוטה, אולם אנו, הרופאים מרפאים חולים בדרך שאותה לא

יבין הדיוט לעולם...".

   כך גם אצל האלוקים," סיים הרב, "הוא חותך ומכאיב לנו מאוד, אבל אנו מאמינים כי סוף ההצלה לבוא, וכמו כן אנו בטוחים, כי השם ישיב לרוצחי עמנו כגמולם, הרב היה בטוח כי דבריו יכעיסו את הגרמני והוא ירצח אותו בו במקום, אולם הצורר רק צחק ואמר כי הוא יהודי פיקח, ומכאן ואילך התיר לו ללבוש את ה"טלית קטן" ללא הפרעה.

"ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך..."

בירקנאו, אושוויץ, פולין, סיון תש"ד

    הדלתות נפתחו ונשמעו צעקות: "ראוס, ראוס, לעזוב את הכל ולרדת מהקרונות", האוויר שנכנס פתאום וההתנפלות האלימה כאשר היינו חצי מעולפים, מצאה אותנו לא מוכנים לקפוץ מגובה של מטר, ואולי יותר. על הקרונות עלו אנשי ס.ס. הם היכו באכזריות, הרימו את האנשים, והכריחו אותם לקפוץ מהקרונות, המכות היו קשות.

    איש לא ניסה לקחת את תרמילו, פרט ליהודי זקן אחד אשר חיטט בין החפצים ורצה להוציא את הטלית והתפילין שלו, גם אבי הצליח לקחת את הטלית והתפילין שלו.

"להתעטף בציצית" בעיצומו של מצעד המוות

אושוויץ, פולין, קיץ תש"ד

    אחרי שאיבד את בנו האחרון, המשיך ר' מתתיהו לצעוד ביחד עם המתים-החיים, בשפתיים חשוקות, לשם כך גייס כוחות נפש על אנושיים. כשכבר היו בתוך שטח גרמניה, הבחין לפתע בחבורת חיילים מהונגריה ומרומניה שסייעו לגרמנים, החיילים היו פצועים וחבולים שכובים על הארץ כששמיכות פרוסות תחתיהם, מזווית עיניו הבחין לפתע ר' מתתיהו כי מתחת לאחד החיילים פרוסה טלית, על כתפיו של ר' מתתיהו היתה, שמיכה מגולגלת ששימשה לו כעין צעיף וחיממה את גופו בקור העז, הוא פנה אל החייל והציע לו להחליף את השמיכה בטלית, החייל הסכים.

    ר' מתתיהו מישש את הטלית בהתרגשות רבה, בכל מאודו רצה לברך עליה ולהתעטף בה, אולם לצערו גילה כי היא אינה מצוייצת כהלכה, בעי'ה זו נפתרה כאשר פרם את אחד מחוטי הציצית השזור משמונה חוטים, והשלים את החוטים החסרים.

    לימים כשסיפר זאת, נהרו פניו בזוהר עילאי, "אתה מבין - אמר - באמצע הדרך מאושוויץ לגרמניה כשאנשים נופלים סביב כזבובים, הגרמנים מאיצים בנו, מקללים אותנו, ויורים בכל מי שמעז להאט הליכתו, בתוך כל אלה מברך לו יהודי ברכת "להתעטף בציצית" עם שם ומלכות, ומתעטר לו בטלית כשרה.

מצטער על הפסיעות...בלי ציצית

רומניה, בימי הזעם

   פעם אחז ברבי יעקב יוסף טברסקי, האדמו"ר מסקווירא, קלגס נאצי ותער בידו. הוא ביקש להוריד לרבינו את הזקן, רבינו אחז בדיקנא קדישא והרוצח התעקש אף הוא לעשות את מלאכתו, רבינו הבין, שאם יתעקש יגבר הקלגס עליו, רבינו התחכם לו, ואחז בכנף הציצית כאילו מגן הוא על הציצית מפני זעמו של הקלגס... עזב הנאצי את הזקן ופנה לחתוך בתער את הטלית-קטן, וזקנו ניצל מגזירה רעה...    לימים, אמר רבינו שמצטער הוא על אותן פסיעות שפסע בלי ציצית...

נגד אמונה עזה וחזקה גם גרמני מרושע נכנע

מחנה-יבוז'נה, גליציה, יום-כיפור תש"ה

    הגיע יום-כיפור, ליל "כל-נדרי", אנו חוזרים מהעבודה כבימי חולין, שטופים מהשעבוד, ואין דמעות, בינת הלב נעדרת אנו מזיעים ומלוכלכים, חייבים קצת להתרחץ, וגנם לעמיד בתור ולקבל אוכל, והגוף זועק למנוחה, כך סוגרים את ליל "כל נדרי", בלי קיטל, בלי מחזורים, ישנים עם חידודים חידודים בבשרנו!. עכשיו יום כיפור, מה, יום כיפור, איני קולט. יום המחרת, אפור כשאר הימים, ובהזכרי בו בא לי לפרוץ עכשיו בבכי, זה בא לי בפרץ, יום סליחה וכפרה...

   אף על פי כן, מתארגן מנין מאחורי הבלוק שלנו, אני מסופק אם זה קרה גם בבלוקים אחרים. בחור יקר בשם אלישע קסטנבאום, כבן 22, חזק ודבק באמונת ד', מתפלל כשליח ציבור, אגב, שמעתי מפיו לאחר השחרור, שהוא הצליח לשמור על לבישת ציצית במחנה, דבר שנראה כסיפור בדיוני, מאין לקח את הבגד הזה, איך הוא הצליח לשמור עליו, ממש לא יאומן.

    אלישע החזן, משמיע קולו בתפילה, והנה צץ לצידו חייל אס.אס. ותוקע קנה רובהו לצידו של אלישע, "אתה מפסיק, או שתקבל כדור" כך הוא מצוה ומאיים עליו, אלישע שלנו עונה לו בעוז רוחו: "כל עוד רוחי בי, כל זמן שהנשמה בקרבי, אני את אמונתי ודתי לא אנטוש", התשובה הבוטחת של אלישע עשתה את שלה, הגרמני השיב לו "הכנעת את לבי", ובזה הוא הסתלק וחזר אל מגדל השמירה שלו, ומשם עקב והקשיב לתפילתם של אלישע והקומץ שהתאסף סביבו, ראינו בעליל כיצד תפילתו של אלישע פרצה את שערי הרחמים.

יהושע דנציגר, "אחד מעיר"

היהודים מקדשי-השם נפרדו מהעולם בתפילה לבורא-עולם

גיטו לוקוב, בשנות הזעם

   כאשר הגרמנים חרצו את דינם של היהודים למוות, השתוקקו היהודים להיפרד מהעולם בתפילה, לסיים את חייהם כשהם מעוטרים בטלית ותפילין - "פארך חבוש עליך".

    על הרגעים הנעלים והאחרונים של שרידי הגיטו היהודי, מספרת נערה יהודיה מלוקוב: "כדי להבהיל ולהפחיד עוד יותר את אחרוני היהודים התחילו הגרמנים לירות ולהטיל רימונים, נזכרתי באחת מחברותי, רצתי אליה לראות מה שלומה, מוצאה של הנערה היה מהונגריה, הגרמנים הביאו לעיר יהודים מהונגריה, כדי להשמידם כאן, כשנכנסתי לחדרה נשארתי המומה ונדהמתי מהמראה שנתגלה מול עיני, המחזה הרעיד את כל כולי, בחדר התאספו כ-50 יהודים מהונגריה וצ'כיה, כולם היו עטופים בטליתות ועטורים בתפילין, ובקול בוכים אמרו תהילים... הצעתי לחברתי שנברח ונסתתר ביחד כל עוד לא מאוחר הדבר, אך היא סירבה. "אנו נהרגים על קידוש השם", אמרה...

                                    "ספר לוקוב", עמי 383

הוסף תגובה
כמה זה 2 ועוד 1?

ראה 0 תגובות

פוסטים נוספים באותו נושא

סיפורי שואה - מסירות נפש למצוות
2017-05-21
0
338
מתיקות טעמו של קידוש-השם מחנה עבודה, בשנות הזעם    קומץ ב...